מתנת יום הולדת

לפני מספר שבועות פנה אלינו לקוח בשם אריק בבקשה הבאה:

יום הולדת הוא יום מיוחד עבור רבים הנוהגים לחגוג אותו עם אהוביהם. ביום זה מחלקים מתנות, מאחלים ברכות ובעיקר דואגים לשמוח.

בתור ילד תמיד אהבתי מכוניות. הייתי מסתכל על מכוניות ברחוב, רושם את שם החברה ואת הדגם ומגיע לספרייה העירונית כדי ללמוד אודות הרכב. ישבתי במשך שעות בספרייה. היתי פותח ספרים, לומד על המכוניות והדגמים, על המכניקה של הרכב ועל כל מה שרק אפשר. הייתי מכור.

בעקבות כך, אבי נהג להביא לי מתנה בכל יום הולדת, בכל פעם הייתה זאת מכונית מדגם אחר. כולן היו איכותיות ומכאן התחלתי את האוסף שלי – אוסף דגמי מכוניות.

האוסף הלך וגדל. מהדגמים הפשוטים לדגמים יקרים יותר. היו כאלה, בזמנו, שקשה היה להשיג ואבי בכל יום הולדת הפך את העולם, ואני ממש מתכוון לזה, בכדי להביא לי את המכונית ליום הולדתי.

בכל יום הולדת, גם כאשר התבגרתי, בכל שנה עדיין ציפיתי למתנה של אבי.

עם השנים, אבי החל לחלות, ומחלת האגרנות הכפייתית הכתה בו. הוא החל לאגור כל מה שמצא/קנה, הוא היה יוצא לרחוב ופשוט אוסף חפצים שהוא מוצא. לנו, הילדים, הוא לא נתן להתקרב לחפצים ובטח שלא לנסות לזרוק אותם. הבית שלו החל להתמלא אט אט. תחילה אלו היו החדרים הריקים בבית ולאחר מכן המטבח, עד שזה גם הגיע לסלון. בשלב מסוים הוא פשוט לא רצה שנכנס ונראה מה קורה בתוך הבית. את המפגשים שלנו הוא רצה לקיים רק בבתים שלנו.

למרות המחלה, גם באותם שנים, הוא זכר, לטענתו, לקנות לי מכונית כמתנת יום הולדת. הוא היה קונה את המכונית מבעוד מועד ומניח את המכונית בביתו עד ליום הולדתי. בתשע שנים האחרונות לחייו, ביום הולדתי, הוא היה מגיע עצוב ובוכה שאינו מוצא את המכונית. הוא היה עומד מולי ונשבע שהוא זוכר שהוא קנה ושהוא לא מוצא את המכונית. במהלך השנים, זכרונו התרופף ולכן לא כעסתי עליו, אמרתי לו אני מאמין לו וזה בסדר. אמרתי לו שמבחינתי לחגוג עוד שנה שהוא כאן איתנו זאת המתנה הכי גדולה.

כאשר אבי נפטר רצינו להיכנס לדירתו לרוקן ולסדר אותה מכל מה שאסף במהלך השנים, ובאותה הזדמנות לחפש אחר המכוניות שקנה לי.

אני פונה אליכן, כי תחושת הבטן שלי אומרת לי שאני יכול לסמוך עליכן. אני בטוח שתעשו סדר בבאלגן הזה ותוכלו למצוא את המכוניות שהוא רכש לי, זה חשוב ויקר לליבי.

התרגשנו מהסיפור הנוגע ללב, והבטחנו לאריק שאם נמצא את המכוניות ברור שהן שלו.

היום הראשון של פינוי דירה, הוא היום בו אנו ממיינות ומרוקנות אזור מרכזי בבית, בכדי שיהיה אפשרי לנוע בפנים ולרוקן את יתר החדרים בצורה מסודרת. כאשר התחלנו בסדר ובמיונים נתקלנו ב-2 אריזות מרובעות עטופות בנייר מתנה. תוך כדי שאנחנו מתלבטות אם לפתוח/לשמור לאריק, הפחד הציף אותנו שלא ניתן לאריק תקווה ולבסוף בתוך הקופסא קיים משהו אחר. החלטנו לפתוח אחת ולפיכך להחליט האם לפתוח גם את היתר.

פתחנו את המתנה והנה מכונית. קופצות וצועקות משמחה אבל המשימה עדיין לא הושלמה עדיין נותרו 8 מכוניות למצוא. לא סיפרנו עדיין לאריק כלום. החלטנו שכאשר כולם יהיו בידנו נספר לו. בכל יום שעבר מצאנו מכוניות נוספות ובסה"כ נמצאו 8 מכוניות. אך עדיין הייתה חסרה מכונית אחת.

לאחר שסיימנו את פינוי תכולת הדירה, ובזמן שאנחנו מטאטאות את הדירה ומבצעות את הפיניש האחרון, התקשרנו לאריק נרגשות ושמחות שיגיע לדירה. אריק הגיע לדירה וסיפרנו לו שמצאנו 8 מתוך 9 המכוניות, הוא שמח והודה מקרב לב וחשב שכנראה המכונית ה-9 , אביו שכח לקנות. אריק התנצל בפנינו שאינו פותח את המתנות לידנו, מאחר והבטיח לאשתו וילדיו שיעשה זאת יחד איתם.

כאשר יצאנו מהדירה ונפרדנו לשלום, פתאום ראינו על הדלת של הבית פתק קטן. תוך כדי עבודה, לא ממש יצא לנו להסתכל על הדלת, ולכן לא שמנו אליו לב אל הפתק. בפתק היה כתוב "לא לשכוח, מתנת יום ההולדת של אריק אצל דויד השכן קומה 2 דירה 4". קראנו מהר לאריק בהתרגשות וירדנו יחד לדויד השכן. דויד חיבק את אריק ואמר לו שאין שמח יממנו לראותו, ושאביו הותיר אצלו מתנה. הוא פחד שגם השנה לא ימצא אותה בין החפצים, אך לא בא לקחת אותה.

דויד הלך לחדר והביא משם את המתנה ולפתע אריק החל לבכות על כך שאביו באמת לא שכח אף יום הולדת שלו, ועל הדמעות אשר הזיל בכל יום הולדת שלא מצא את המתנה.

אריק חיבק אותנו ואמר "ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה לעבוד אתכן, החזרתם המון שמחה ואור לחיי ועל כך אסיר תודה אני בפניכן".

בתמונה חלק מהמכוניות שקנה לו אביו במהלך השנים: