התקשרו עכשיו: 054-9529365








Please leave this field empty.

לקוחות ממליצים
התייעצות עם מומחה
תרומתינו לקהילה

חנה ונרות השבת

יוזף מנגלה היה פושע מלחמה ורופא בגרמניה הנאצית שביצע פשעים נגד האנושות.
מנגלה היה עורך גם מחקרים אכזריים בתאומים זהים.
את המחקרים האלה היה עורך על דעת עצמו וללא קשר למדע בתקופתו.
מחקריו היו אכזריים ומגוונים, מטרתו "במחקר התאומים"; היא מציאת הסיבה הגנטית ללידת תאומים כך שאם ימצא מהי הדרך בה נוצרים תאומים יוכל ליזום לידות תאומים וכך יוכלו להיוולד יותר גרמניים אריים.

מה הקשר אלינו ואל מנגלה המשיכו לקרוא ..

הקשר שלנו לכל זה מתחיל עם פינוי תכולת דירה מהכונס הרשמי בתל אביב.
המפתח בידנו ואנו עושים דרכנו אל הדירה. מגיעים לאזור שקט בתל אביב, ליד הים. דלת הדירה ישנה, אין על הדלת שם או מספר, לא ניתן לזהות האם זאת הדירה, אך לפי תיאור קודם אותו קיבלנו מהכונס, זיהנו את הדירה בה מדובר.

הבית היה מסודר להפליא כל דבר מונח במקומו. ליד כל פריט שנקנה, ישנה קבלה גם אם אותו פריט קיים משנת 1950, הקבלה הוצמדה אליו.
שקיות ניילון לא נזרקו אף פעם, נערמו זו על גבי זו, מקופלות בסדר מופתי. לאחר שנוצרה לה ערימה נחמדה של שקיות היא נקשרה בחבל מצד לצד ונראתה כמו מתנה. בכל פינה בבית היו ערימות של "מתנות כאלו", שום ניילון לא נזרק מעולם.
בבוידעם הופתענו לגלות חבילות של אבקת כביסה משנות ה-60 שכבר הפכו עם השנים לבלוק אבן, על ידם היו מונחים עשרות בקבוקי שמן שאינם ראויים לשימוש .

צמוד למטבח הבית, היה לו חדר שירות. את חדר השירות כיסו קופסאות טונה ושימורים משנות ה-90. את בוידעם השירותים מילאו חבילות של נייר טואלט –מישהו התכונן למלחמה. בבית הזה ללא ספק חיו בפחד.
באותו הרגע אתה מבין, אתה יודע, שזה בית של ניצולי שואה. ליבך מתכווץ והתחושה היא לא נעימה, תחושת עצבות וצער שגם אחרי השואה הם עדיין בילו את שארית חייהם בפחד .

במהלך הפינוי פגשנו את שרון, אחת השכנות שבאה לבדוק את הנעשה. בעזרת שרון ידענו את שמות הדיירים שהתגוררו בבית וקצת על חייהם. מאוחר יותר במהלך הפינוי מצאנו מסמכים שאישרו את דבריה של שרון. שרון סיפרה לנו שבבית הזה התגוררה אישה מקסימה, שקטה, צנועה וקנאית לפרטיות שלה. "קראו לה חנה" אומרת בלב כבד שרון. "היא איבדה את בעלה 15 שנה קודם ונשארה לחיות לבדה, היא לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד, לא היו לה מבקרים אף פעם, אינה רצתה במטפלת או במנקה ולא הייתה מכניסה איש לביתה. אפילו לא את שכניה". חנה הייתה יוצאת לבדה לקנות את המצרכים והתרופות שהיא צריכה, מחליפה מילה או שניים עם השכנים ונכנסת להסתגר שוב בביתה. לא הייתה לה טלוויזיה בבית גם לא רדיו מהשנים האחרונות, הרדיו שהיה לחנה בבית היה משנות ה-50.
שרון סיפרה כי לפעמים הייתה נתקלת בחנה והיו עומדות במפתן הדלת ומדברות כך הייתה שומעת קצת על שכנתה ומכירה את חייה ועברה. שרון נאנחת אנחה כבדה ודמעות ממלאות את עינה: "כמה היא סבלה", שוב ליבי מתכווץ וראשי סקרן לשמוע מדוע ? מה קרה? שרון מוחה דמעה ומתחילה לשתף אותנו על חייה של חנה.

חנה הכירה את בעלה אהרון באושוויץ. שניהם היו במחנה של מנגלה אשר עשה מחקר בתאומים. לחנה הייתה אחות. היא איבדה את אחותה התאומה במחנה של מנגלה, גם אהרון בעלה היה תאום וגם הוא איבד את אחיו. שניהם היו הניצולים היחידים מהמחנה. הם איבדו בשואה את כל משפחתם. עקב הניסויים אותם עברה חנה במחקר התאומים היא לא יכלה להרות ולכן גם משפחה משלהם לא יכלו להקים. "כמה זה עצוב שנגזלת ממך היכולת להרות, להיות אמא", אומרת בלב כבד שרון.
שרון מנגבת את דמעותיה ואומרת לי, "זה המעט שיכולתי לספר לכם אבל זה כל מה שאני יודעת, חנה לא הייתה דברנית גדולה. היינו מזמינים אותה אלינו לערבי שישי או חגים, אף פעם לא נענו בחיוב לצערי. למרות שחנה לא הייתה דברנית גדולה והדרך היחידה שבה תקשרנו הייתה על מפתן הדלת, חנה נגעה בליבי. היא הייתה אישה נעימת הליכות מיוחדת בדרכה שלה, למרות הכאב שהציף כל חלל בגופה, היא תמיד שלחה חיוך לעברנו". רגע לפני ששרון נפרדת מאיתנו לשלום היא שואלת האם נוכל לתת לה מזכרת קטנה מחנה, כל דבר חפץ, תמונה, משהו שיהיה לה סנטימנטלי. כמובן שהסכמנו ונתנו לשרון זוג פמוטים קטנים מנחושת, בהם חנה הייתה מדליקה נרות שבת, מלוכלכים בשעווה מהנרות אשר דלקו בעבר בתקווה ששרון תמשיך את המסורת ותדליק בהם גם היא.

בביתה של חנה הייתה כמות עצומה של נרות אותה אספה ,כנראה להדליק למשפחתה אשר נספתה בשואה או מהפחד שאם תחזור השואה יהיו לה נרות לשבת בחושך. את הנרות חילקנו בין חברים ומכרים שמדליקים נרות שבת, נתנו את שמם של חנה ואהרון כך בכל שבת מדליקים נרות לזכרם.

ניצולת שואה

סיפור אמיתי ממקור ראשון , הסיפור תחת שמות בדויים, התמונה אמיתית.